מניפסט של שמאלן זועם

6, July, 2006

בתגובה לטוקבק היומי בהארץ לא נקלענו למצב – אלא הותקפנו

זה פחות או יותר מה שאני אומר מאז מאורעות שנת 2,000, בתקופה בה הצד השני פתח בבלאגן בעת שאצלנו כבר היו סקרים שנערכו ולפיהם יותר ממחצית מהאוכלוסייה (היהודית) תמכה ביציאה מהשטחים.

לצד האוכלוסייה אזרחית, שאכן סובלת מנחת זרועינו. הצד השני, עליו אנו כה עסוקים בלרחם, כולל גם ערב רב של כנופיות של בעלי זרוע שאין להם ולו עניין פעוט בשיפור חייה של כלל האוכלוסייה, אלא בשיפור מעמדם בינם לבין עצמם. לראיה המאבקים על המשרות והכוח ברחוב הפלשתיני

בשבילם ישראל היא רק קרדום לחפור בה (בדומה לאח נסראללה מצפון), ומכיוון שככל הנראה פעילות טרור היא העסק המשתלם ביותר כיום ברשות, תודות לאיראן וסוריה, רבים נוהרים לשורות “לוחמי החופש”. גם תרבות המוות, שמיוצרת על ידי רטוריקנים בתוך מסגדים ובמוסדות הרשות, תורמת להרס דורות של פלשתינאים.

אין בכך בכדי להוריד מאחריותינו למצב. השימוש שעשה שרון בגדר (לה התנגד בתחילה) כדי לחתוך בתוך כפרים, כבישים וערים תרם להעלאת מפלס הזעם. המשך המחסומים, הקשיים הכלכליים, היחס המשפיל (יציאה מעזה ללא הסכם עם אבו מאזן) וקיצוץ כנפיו כל פלשתינאי מתון גם הם עשו את שלהם. המדיניות הכוחנית שנכנעה רק לחזק – ע”ע עסקת חיזבאללה ושחרור הירדנים, אותם ניתן היה לשחרר ליד המלך חוסיין.

ועל אף פי שהמדיניות הישראלית רוקדת ואלס, אכזרי לעתים, עם האוכלוסייה. אנחנו ממשיכים לעשות צעדים (נכון, ברגלי פיל) לכיוון של פיתרון הסכסוך, בעוד שהרטוריקה והכוונות בצד השני אינן משתנות כהוא זה. והמנהיגים והאוכלוסייה ממשיכים באותה דרך, תוך שהם קורעים את עמם לגזרים ופוגעים בנו.

Advertisements

די לכיבוש בהוגוורטס, די לטבח של רולינג

28, June, 2006

ג’ייקיי מעלה את סכום ההימור: הפעם יעלה הכורת על מספר חסר תקדים של שניים. כן שתי דמויות אהובות וחסרות מזל יטעמו את חרמשו הצונן של מלאך המוות וכל הקסם שבעולם לא יציל אותן.

 

יש משהו מאוד בעייתי ומקברי באופן בו ג’ייקי אונסיס של עולם הספרות וההוצאה שלה מקדמים את מכירות התוצר הבא של פס הייצור.

 

וכל זאת כדי שהמבקרים יגידו שוב שהספר יותר אפל ובוגר מקודמיו?. הבנו שהארי מתבגר (דרך אגב, גבר מתי מתחילים לאונן? אני מקווה שאני לא חושף בורות כי פספסתי חלק מההמשכים). ואם כבר נכנסתי לקישקעס של הארי, אז עוד טרונייה – קווידיץ’ – יש בספרים שחור לבן נטייה למציא יקום שכל מטרתו להבהיר את גדולתו של הגיבור. וחוקי הקווידיץ’ הם הדוגמא הקלאסית – הם יכולים לשחק ימים שלמים עד שתופס הסניץ’ יצבע את תפקידו. כלומר כל מה שקורה מסביב הוא מיותר לחלוטין. ותפקידו האמיתי של הקווידיץ’ הוא רק להאדיר את שמו של הארי תופס אקסטראורדינר


ואם הוא לא היה עשוי מפלדת אל-חלד

18, June, 2006

אמיר אורן מקעקע את מיתוס יוני נתניהו ומדווח לעולם שהוא עמד להיות מודח לפני אנטבה ושהוא סיכן את הפעולה.

ואם הוא עשה טעות מבצעית במהלך הפעולה

זה אומר שהוא לא נפל חלל במהלך פעולה מסוכנת, אלפי קילומטרים מהארץ?, זה אומר שהוא לא שירת תקופה ארוכה וביצע פעולות מסוכנות

אז הוא היה בנאדם, ומפקד לא מושלם –

זו הבעיה במיתוסים ושברם- מה שנצבע לבן בוהק (אורן טוען: עקב השתדלות המשפחה) מיד משחיר כשחור הלילה


אני חולה על פרשנדתינו האמיצים

29, May, 2006

הפנינים שיערי שוזר יכולות למלא תיבות אוצר בכל הים הדרומי

 

מהחדשות עכשיו בערוץ 2:נשיא סוריה באשר ביקר במשחק כדורסל לנשים – "איתות ברור לכך שהמתיחות בצפון לא תימשך"

 

מה קורה כשבאשר מבקר בשירותים? איתות ברור לכך שהוא שוקל הפצצה נרחבת בגבול הצפון? גורמים בקהיליית המודיעין מעריכים – צפו לכימי.

 

אלוהים אדירים, בנאדם לא כל דבר קשור בנו, אפילו בסוריה


טוקבק מורחב לאברהם אבינו

8, May, 2006

אברהם אבינו קם מקברו ומגיב למאמר של עמוס הראל בהארץ. הראל קורא לפנות את חוות מעון בעוד שאברם קשישא מגיב בזעם באומרו: " חבורה של שקרנים! תמיד אמרתם שאין צמיחה ללא שלום תגידו את זה לאנשי ישקר…" ועוד כהנה וכהנה.

 

זה התחיל כטוקבק אבל התרחב כמו הצמיגים החביבים שלי:

איך קרה שאתה מגייס את ישקר לטובתך?, הרי המגזר שבשמו אתה מדבר מייצר מעט מאוד הכנסות ביחס לגודלו באוכלוסייה. והוא לא הגורם לצמיחה הכלכלית, כלכלנים ודמגוגים יאמרו – אף להיפך. לפי הנתונים שהובאו במוסף "המתנחלים" בהארץ, ככל הנראה יש משהו בדבריהם.כפי שראינו היטב ביריד תעסוקה שנערך לא מכבר אפילו בגוש קטיף, שם היו חקלאים לרוב, שיעור העובדים במגזר הציבורי ובמשרות מומצאות (עשרה נהגי מועצה וכו') היה הרבה מעבר למה שקיים בשאר הארץ. ועכשיו הם לא היום מרוצים מהעבודות, שכמו לכולנו, אינן מרופדות ואינן מציעות להם זמן פנוי להפגין ולזעוק על מר גורלם וכמה שהממשלה דפקה אותם. אני מסכים עם טענתם על הדפיקה כי היא (לדורותיה ובעיקר שרון) שלחה אותם לשם בקריצת עין ואז, באיחור ניכר ובעיתוי מחורבן לטעמי, אמרה עכשיו די. לא מצאתי את הידיעה המקורית אבל הנה הנתונים ממאמר של מירב ארלוזרוב:

"עובדי החינוך בחבל עזה, יחד עם העובדים במועצה המקומית, מהווים קרוב למחצית ממספר העובדים הכולל (לרבות עובדים מחוץ לחבל) בקרב המתיישבים בעזה. באופן כללי, כלומר, כל משפחה שנייה בעזה קיבלה את משכורתה מהממשלה."

 

כמו כן, כמויות הלובריקנט שהיא שפכה עליהם כשעקרה אותם (כן, היא עקרה בדיוק כמו ששתלה), היתה נותנת לכל אחד אחר, שלא היה מתנהג כמו ילד מפונק, נקודת התחלה סבירה לחלוטין לחיים חדשים.

 

אבל האמת היא שכל הקטע הזה עושה בדיוק מה שאברהם החביב עשה כשהגיב למאמר של עמוס הראל – הוא הסיט את הדיון למשהו חסר כל קשר למאמר הראשוני. החבר'ה הטובים בחוות מעון צריכים לפנות את המקום לא כי הם פוגעים בכלכלה, אלא כי הם מסוכנים לעצמם ולסביבה.


חרם, חרם אתן שומעות אותי, חרם על שוודיות

27, April, 2006

לא עוד אפנה לעלמות החן התמירות (מינימום 1.80 מ') והבלונדיניות להחריד הצועדות ברחוב בקריאות "הלו בובה" ו"רוצה סיגרט, תדליקי גם לי"

 

מהיום לא אפצח עימן בשיחה אינטליגנטית קלילה עת הן מורחות קרם שיזוף על רגליהן הבלתי נגמרות כשכל מה שמפריד בינן לבין אוויר העולם הוא חוטיני דקיק.לא לא, הן לא תשמענה ממני את טענותי בדבר הקולוניאליזם הברברי של ליף אריקסון וחבר מרעיו. הן לא תוכלנה להעביר את ידיהן הרכות על שרירי המוסווים היטב.

 

אני מחרים אותן, את יצירות הפלא, כי אני לא מוכן לספוג את העלבון. מה זאת אומרת הטייסים שלהן לא רוצים לשחק עם הטייסים שלנו. פחדנים, אנטישמיים, איפה אתם הייתם כשעייזר הפיל את הבריטים עם הספיט השחור. וכשארתור (בומבה בשבילכם) האריס נתן בראש לכל דרזדן..

אתן עוד תתחננו שאני אעגוב עליכן במבטי הכלים שיעברו סנטימטר אחר סנטימטר בגופכן המושלם כשאני מלטף באהבה את כרסי המסוקסת


לעמוד בצפירה

25, April, 2006

בזמן האחרון אני עובד הרבה בבית. בתור שכך יצא לי לבלות ימי זיכרון לאומיים בביתי מול המחשב.

איכשהו אני תמיד תוהה בימי הצפירה אם עץ שנופל ביער, כמאמר הקלישאה המתפלספת, בלי שמישהו שומע, האם הוא באמת נופל. או במילים אחרות – האם עמידה בצפירה היא משהו קולקטיבי בלבד והאם עמידה ביני לבין עצמי הופכת רק לסימן לקונפורמיות נטו.

מאז רציתי ללכת על ניסיון מהפכני – לא לעמוד . אבל לא מדובר באי עמידה סתמית ומתריסה נוסח הטור של ציפר עליו מלינה תמר. אלא אי עמידה מהותית, שאומרת: אני זוכר אבל בוחר לעשות זאת בדרכי שלי.

היום ניסיתי את זה, דווקא בשל העבודה – הייתי חייב לעשות עוד משהו קטנצ'יק. אח"כ ניסיתי להמשיך  לשבת בגאווה זקופה, כשנשברתי וקמתי לעמוד ראיתי שאני לא לבד, ברחוב עמד סבא עם עגלה ובה ילדה כבת 3 +- שנראה היה שאינה מבינה מה בדיוק העניין, מה זה הרעש הזה ולמה סבא עומד. הוא רכן אליה והרגיע אותה בחיוך ולטיפה..

מסקנות: קשה להיגמל מהעמידה, גם אם מסתייגים מהפסטיבל – ואם אין לי חלופה טובה אז כנראה שאני אמשיך להתחבט עם עצמי בשנים הבאות.